הסרטונים האלו הם לא פרויקט מבוים. אין כאן כוריאוגרפיה מתוכננת מראש, אין תאורה מושלמת, ולפעמים ברקע אפילו רואים את הפינות של הסטודיו בבית – את השולחן, את המחשב ואת כל מה שקורה שם באמת.
כל קטע וידאו הוא אלתור גמור, נטו מהבטן. הם משתנים בהתאם למצב הרוח שלי באותו היום, ליכולות, לבלבול, לתשוקה ולרגעים שבהם לא תמיד קל. אני לא מנסה לייפות שום דבר, אלא פשוט להביא את עצמי כמו שאני.
הלב של כל הסיפור הזה הוא המוזיקה. אני בררנית מאוד בבחירה שלה, כי בשבילי המוזיקה היא הבסיס – אני שומעת אותה קודם, ומשם הגוף כבר לבד יודע לרקוד.
ויש לי עוד כמה שורות חשובות, ואולי החשובות מכל:
הריקוד הוא דבר חמקמק, רגע רקדת ונגוז, לא כמו רהיט או פסל שיוצרים או ציור שמציירים או בניין שבונים, שמרגע שנוצר הוא נשאר. הריקוד היה ואיננו, וכדי לראותו שוב, צריך לבצעו שוב, ואף פעם לא ניתן לחזור עליו במדויק, הוא תמיד יהיה קצת שונה מהפעם הקודמת. ולכן הפיתוי לתעד ולהסריט, אבל כאן טמונה גם המלכודת, כי הריקוד הוא לא רק מה שרואים, הוא גם מה שמרגישים, מה שמרגיש מי שמבצע אותו באותו הרגע, והנשמה שמדברת דרכו ומתוכו, ולדעתי המצלמה לא ממש מצליחה להעביר זאת, את הרב מימדיות של הריקוד. בחרתי בכל זאת לתעד, כדי לתת מושג כלשהו על סיגנוני ודרכי התנועתית.
ולסיכום, מקווה שכל אחד ואחת יצליחו להתחבר לגוף שלהם ולשפה התנועתית שלהם, יהיו שלמים ושמחים במתנת הגוף והתנועה.
